בלוג

בניקיון כפי

Hand photo created by freepik – www.freepik.com

פרשת וירא

"ואבימלך לא קרב אליה, ויאמר: ה', הגוי גם צדיק תהרוג?; הלא הוא אמר אלי אחותי היא והיא גם היא אמרה לי אחי הוא, בתום לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת. ויאמר אליו האלוקים בחלום: גם אנוכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת, ואחשוך גם אנוכי אותך מחטו (כתיב חסר) לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה". (בראשית, כ', ד'-ו')

אבימלך יודע וזוכר היטב שהשם השמיד אך לאחרונה את סדום ואנשיה עקב מעשיהם הרעים. אנו למדים זאת מדברי המדרש על פסוק ח', "וישכם אבימלך בבוקר ויקרא לכל עבדיו… ויראו האנשים מאד". מדרש בראשית רבה: "לפי שהיו עשנה של סדום עולה ככבשן האש, אמרו: תאמר אותן המלאכים שנשתלחו לסדום באו לכאן? לפיכך 'ויראו האנשים מאד'. "

והוא מסנגר על עצמו לפני ה', וטוען לפניו שהוא ועמו הם בגדר 'גוי צדיק': הם אפשרו לאברהם ולשרה לבוא לגור במקומם בלי לנהוג בהם כפי שנהגו בסדום כלפי זרים, ואבימלך לקח את שרה לאישה – בדרך שמן הסתם היתה מקובלת באותם הימים כתקינה וסבירה לחלוטין.

אבימלך מסנגר על עצמו לפני ה' ואומר: "בתום לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת" – לא ראיתי כל רע במה שעשיתי, הייתי שלם עם עצמי ללא סייג.

הקדוש ברוך הוא, כשהוא חוזר על דברי אבימלך, מקבל את הטיעון "בתום לבבך עשית זאת" אך אינו מקבל את הטיעון של 'נקיון כפים'. אמנם לא נקפך ליבך כשעשית את המעשה, היית באמת תם לב, אך לא היה זה מעשה של נקיון כפים – המעשה עצמו לא היה נקי מרבב.

הרב הירש לומד מכאן נקודה חזקה: יש קנה מידה להערכת מעשינו, שאינו תלוי רק בתחושות ליבנו ובמצפוננו, ומצפן זה הוא רצונו ה'. כמו שאומר הנביא מיכה: "הגיד לך אדם מה טוב" (מיכה, ו', ח') ותנאי זה קודם לכוונה מוסרית. כוונות טובות אינן הופכות מעשה רע למעשה טוב.

ואפילו יותר מזה, הגמרא במסכת מכות הגמרא לומדת מהפרשה שלנו, שמי שמצדיק עוון ב'אומר מותר', כלומר, הוא חוטא משום שהוא חושב שהמעשה הוא מותר, הוא יותר קרוב למזיד מאשר קרוב לאונס, משום שהיה עליו ללמוד ולא למד. חשוב מאד לרצות להיות אדם מוסרי, אך לרצון טהור זה חובה להוסיף ברור מתמיד וכן מהו רצון השם בכל סוגיה וסוגיה.

זה פשוט? לא, זה לא פשוט.

זאת משימה ענקית, ממושכת, שמתחילים אותה כשעומדים על דעתנו ולא מסיימים לעולם. אמנם לא עלינו המלאכה לגמור, אך יחד עם זאת, אין לנו החרות לברוח ולהיבטל ממנה.

מארץ תצמח

Cloud photo created by jannoon028 – www.freepik.com

פרשת בראשית

"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים" (בראשית ב', ד')

הרב הירש מסב את תשומת לבנו לכך שהמילה 'תולדות' לאורך התורה פרושה תמיד 'מה שנולד מ…' תולדות אדם, תולדות נוח, תולדות ישמעאל, בכל המקרים הכוונה לצאצאיהם – הבנים שהם הולידו.

אז מיהם תולדותיהם של השמים והארץ?

תולדותיהם של השמים והארץ הם כל התופעות הטבעיות המתפתחות בעולם לאחר היבראו: גשם, רוחות, מעברי אקלים, צמחים ועוד – כל אלו יוצאים מהשמים ומן הארץ.

בני האדם נוטים לחשוב שהשמים והארץ יוצרים את כל אלה, וכאן מדגישה לנו התורה 'אלה תולדותם – בהבראם': השמים והארץ נבראו בעצמם, הם ברואיו של השם יתברך ונשלטים על ידו, ומשם ממשיכה ומתגלגלת השפעתו אל תולדות השמים והארץ.

במילה הבראם מופיע האות ה' כאות זעירה, נסתרת. בני האדם נטו לשכוח את היותם של השמים והארץ ברואים ואינם בוראים בעצמם. רק אברהם אבינו השכיל לזהות באות ה' הנסתרת, בתלותם של השמים והארץ בבוראם. הרב הירש מוצא חיזוק לרעיון זה בדברי חז"ל במדרש רבה: 'בהבראם – באברהם, בזכותו של אברהם'.

אבל תולודותיהם של השמים והארץ אינם נעוצים רק בבורא יוצר הכל, שעליו סיפרה לנו התורה לאורך פרק א', אלא גם בהנהגה נוספת, יסוד חדש הנוסף לנו בפסוק זה.

בפסוק זה מופיע לראשונה שמו של השם בשם הוי"ה, השם המפורש. אמנם, משמעותו המדויקת של שמו של השם נסתרת מאיתנו, אך הבנה מסוימת, חלקית, ניתנת לנו מפי חז"ל.

שם הוי"ה מסמל את מידת הרחמים. שם הוי"ה הוא משורש 'היה'. להיות. השם הוא אלוקים חיים ומלך העולם, הוא לא רק מקור העבר אלא גם מעניק לכל רגע ורגע את צורתו לפי מה שהאנושות זקוקה לו באותו רגע כדי למלא את התפקיד לו נועדה. במידת הרחמים הוא נותן שוב ושוב חיים חדשים, כדי לתת לברואיו הזדמנות נוספת.

אלוקים זה מידת הדין, ואולי מוטב לקרוא לה, מידת הסדר. אלוקים ברא את העולם בחוק ובמידה, ונתן גבולות לכל נברא.

אילו לא נברא האדם, בעל הבחירה, לא היה לעולם שום צורך במידת הרחמים. מידת הדין יכולה להספיק לחלוטין לתפקוד הברואים כולם, שבכל מקרה אינם יכולים לסטות ימין ושמאל מהדרך שקבע להם ה'.

לולא נברא האדם, היו תלויים השמים והארץ אך ורק 'בהבראם' – בצורה שבה נבנו, בחוקים שניתנו להם. אבל מכיוון שכל מטרתה של הבריאה היא בריאת האדם, יצור בר חורין וחופשי גם לטעות, הרי שיש צורך במידת הרחמים – המידה בה מוליך השם את האדם אל ייעודו למרות הטעויות שבדרך, ונותנת לו פעם ועוד פעם הזדמנות נוספת.

ולכן 'תולדות השמים והארץ' אינם תלויים רק בהבראם – בחוקים שברא להם השם, אלא גם ב'יום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים' היום שבו הוכנס האדם לתפקידו בבריאה, ויחד איתו נכנסה מידת הרחמים, שם הוי"ה, להפעלת הבריאה כולה בדרך אל תכליתה. כל אותם תולדות של העולם שהזכרנו לעיל, הגשמים והרוחות, הסופות והברקים, הסוכות שהתפרקו לנגד עינינו רק לאחרונה, ופגיעת ברק שגרמה לאסון – הכל חלק ממערך מתוכנן היטב שמביא את העולם לתכליתו. ומי משפיע על המערך הזה?
שני גורמים משפיעים כל העת על צורת התפתחות העולם: הראשון בהם הוא חוק הטבע, הנברא בעת בריאת העולם, והשני הוא השגחת השם יתברך הנקבעת על פי מעשיהם של בני האדם.
כשאנו מביטים על הגורם הראשון המניע את העולם, הוא נע מלמעלה למטה – אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, הקדים שמים לארץ. כשאנו מביטים על הגורם השני, ההשפעה היא מלמטה ללמעלה – ביום עשות השם אלוקים ארץ ושמים, הקדים ארץ לשמים. אז הגורם הראשון הוא לחלוטין בידיו של הקב"ה. הגורם השני גם הוא לחלוטין בידיו של הקב"ה, אבל כאן הקב"ה כביכול 'מגיב' למעשינו, במידת הרחמים, וגם אם קלקלנו, הוא מוביל את העולם חזרה לתיקונו השלם.

אור ישראל


Photo by Tanner Mardis on Unsplash

פרשת וזאת הברכה

"ויאמר ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אשדת למו. אף חובב עמים, כל קדושיו בידך והם תוכו לרגליך, ישא מדברותיך. תורה צווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" (דברים, ל"ג, ב'-ד')

ה' האיר את אורו על עם ישראל, ואור זה משפיע במעגלים רחבים יותר על העולם כולו, בעיקר על שעיר (עשיו) ופארן (ישמעאל). "אף חובב עמים כל קדושיו בידך" – כדי שישפיע ה' מקדושתו על העולם כולו, עם ישראל, קדושיו, הם כלי לשליחותו להפצת אורו בעולם. והעמים כולם "תוכו לרגלך" – העמים כולם יהיו כפופים לה', על ידי שעם ישראל "ישא מדברותיך" – עם ישראל ילמד את העולם כולו כיצד יש להביע בפועל את הכניעה לרצונו של השם, על ידי התורה שעם ישראל נושא אותה מאז הופיע השם בסיני לעינינו ונתן לנו את תורתו.

"תורה צווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" – הרב הירש מגדיר את הפסוק הזה כ'מאמר האמונה הלאומי שצריך לעבור בירושה בישראל מדור לדור'. התורה היא המורשת האמיתית של העם, לא הארץ – שהקיום של העם בתוכה היה מוגבל וקצר מועד יחסית. משה מכנה כאן אם עם ישראל 'קהילת יעקב'. יש כאן שני לשונות של הקטנה: 'קהילה' ולא 'קהל' ו'יעקב' ולא 'ישראל'. התורה הפקיד את התורה בידי העם על דעת שהיא תישמר לא רק במצבים של פריחה ושגשוג אלא גם במצבים שעם ישראל קטן וחלש. בנוסף, התורה צריכה להישמר גם אם חלקים גדולים מהעם זנחו אותה ורק קהילות קטנות ממשיכות עדיין לשמר אותה.

עם ישראל בגלות קיים את המסר הזה, לאורך שנים ארוכות. גם כשהעם היה קטן, חלש ונרדף הוא שימר את התורה באופן עקבי, וגם במאתים השנים האחרונות, כשלעיתים היה נראה כי שומרי התורה והמצוות הן מיעוט שעלול כמעט להעלם – עדיין נשארה 'קהילת יעקב' דבקה אך עקשנית שהמשיכה לשאת את דבר ה'.

ומכאן לסיום ברכתו של משה: "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאוותך, ויכחשו אויבך לך, ואתה על במותימו תדרוך"

יום יבוא ויייעודו של ישראל יתגלה לעיני העמים כולם. באותו היום יתכחשו אויבך לכך שאי פעם היו הם אויבך, ואת תיוושע בזכות ה' שהוא מגן עזרך וחרבך – משיג עבורך את הניצחון כמו שחרב משיגה את הניצחון למנצחים במלחמה.

חזק חזק ונתחזק!

לצמוח

Flower photo created by rawpixel.com – www.freepik.com

פרשת וילך

"כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו, זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלוהים אחרים ועבדום, וניאצוני והפר את בריתי. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום, בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי." דברים ל"א, כ'-כ"א

לקראת סוף פרשת וילך, מקדים הקדוש ברוך הוא למשה וליהושע את השירה הזו, שירת האזינו, ומבקש מהם ללמדה את בני ישראל. זוהי נבואתו האחרונה של משה, ביום בו הוא נפטר, וזהו המסר שרוצה ה' להעביר לעם ישראל, רגע לפני כניסתם אל הארץ המובטחת.

הקדוש ברוך הוא יודע כי עם ישראל, בריטואל קבוע, מתקשה לעמוד מול שפע ולהישאר נאמן לאלוקיו – 'ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלוהים אחרים'.

קידוש החומר הוא אתגר עצום, שעם ישראל עדיין לא הצליח לפצח. בכל פעם מחדש, הציע הקדוש ברוך לעם ישראל תקופות של הקלה ושפע, ועם ישראל לא הצליח לנצל אותן לעבודת השם.

לעומת זאת, דווקא בזמן ש'תמצאן אותו רעות רבות וצרות', דווקא אז 'לא תשכח מפי זרעו': עם ישראל בגלויותיו השונות הוכיח את זה שוב ושוב:

"הושענא ההרוגה עליך, ונחשבת כצאן טבחה,

זרויה בין מכעיסיה, חבוקה ודבוקה בך – הושענא"

וזה האתגר שלנו, זה חזון הגאולה האחרונה, כפי שמסביר הרב הירש: "או אז יבואו אלינו הפריחה והשפע מבלי לסכן את נאמונתו לה' ולתורתו, ומתוך שפע הברכות יצוץ ויתגלה רק קיום מלא יותר של התפקידים שהתורה קבעה לנו".

להביא את העם כולו את הגאולה – זו משימה ענקית, גדולה מכפי מידותנו. מי מאיתנו יכולה לגרום לעם ישראל כולו להכיר בחסד ה' עלינו ולעבוד אותו מתוך שפע? למי מאיתנו יש יכולת השפעה אדירת ממדים שכזו?

אבל לקחת את התפקיד הזה, כל אחת ואחת לעצמה – זאת כבר משימה בסדר גודל אפשרי לגמרי.

אנחנו תמיד מבקשים שנזכה ל"שנה טובה ומתוקה" – שנה שתקדם אותנו לייעוד הנצחי שלנו, לטוב האמיתי שלנו, בצמיחה מתוך הטוב והשפע ולא חלילה מתוך כאב.

האם  נדע לצמוח מתוך הטוב? בעזרת השם נוכיח שזה אפשרי, שזה קורה. שטוב לנו ושמח ולנו ואנחנו ממשיכות וגדלות, ונדע שככה, בדיוק ככה, נביא בעזרת השם את הגאולה.

שבט אחים

L.RIDIBUNDUS

פרשת ניצבים

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כ"ט, כ"ח)

כאשר עם ישראל קם להסיק לקחים משנות הגלות הקשות שעברו עליו, אחד הלקחים החשובים שיש לו להפיק טמון בפרוש חז"ל על פסוק זה:

יש אחריות הדדית על כל אחד ואחד מעם ישראל לקיום דברי התורה. עריבות הדדית זו מרומזת במילים 'לנו ולבנינו עד עולם' – זו משימה של העם כולו, מוטלת על כתפי כל אחד ואחד מאיתנו.

חובת עריבות זו הוגבלה כאן ל'נגלות' – האחריות שלנו היא על המעשים המגולים, הידועים. האחריות היא לגבי כל יחיד ויחיד – כל מי שהיה יכול להשתמש בהשפעתו כדי למנוע חטאים של עשיה ושל חוסר עשיה.

לעומת זאת, 'הנסתרות לה' אלוקינו', חטאים שאף אחד לא יודע עליהם מסורים בידי ה' בלבד, ועליהם לא ייתבע העם כולו.

האחריות המוטלת על כתפינו היא רבה. בדרך כלל, שאנו נתקלים בעוול שגורם מישהו, אנחנו מעדיפים לסובב את הראש לצד השני, להתעלם, לחשוב שזה לא קשור אלינו. אבל הדברים לא כן – עם אחד אנחנו, באחריות משותפת.

לראות עוול ולשתוק – פרושו לעודד את קיומו.

מן הסתם אין הכוונה שעל כל יחיד ויחיד לצאת למלחמת חורמה בכוחות גדולים וחזקים ממנו, אך בהחלט יש לכל אחד מקום לחשוב כיצד הוא, מהמקום שלו, מפיץ עוד קצת טוב, ומונע מרוע להתפשט בעולם.

בצלם אלוקים

Water photo created by lifeforstock – www.freepik.com

פרשת מסעי

ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל (במדבר, ל"ה, ל"ד)

בפרשה זו מזהירה התורה את עם ישראל לא לנקוט ביחס סלחני מדי כלפי רוצח: לא לקבל כופר נפש מרוצח במזיד ובכך למחול על רצח, ולא לוותר לרוצח בשגגה על מנוסה לעיר המקלט תמורת כופר.

הרב הירש מסביר את הקשר בין סלחנות כלפי רוצחים לבין טומאת הארץ: האדם, נופש הנפש החיה, הוא מייצגת את נקודת המגע בין השמים לבין הארץ. צלם אלוקים המהלך על פני הארץ.

חברה אנושית שאינה רואה את דם בניה כקדוש לה', ושאינה דורשת דין וחשבון על דם אדם נקי שנשפך – הרי היא מפירה את התנאים שבזכותם קיבלה את הארץ.

אי אכפתיות מצד האומה כלפי רצח, פרושה אי-הכרה במהותו האלוקית של האדם. זהו הפתח לכל סוג טומאה אפשרית: אם אין האדם צלם אלוקים, הרי כל התנהגות בלתי מוסרית אורבת לפתחו.

'אני ה' שוכן בקרב בני ישראל' – ה' שוכן ברב ישראל אפילו אם חיי העם עדיין רחוקים משלמות. אפילו יש בהם עדיין פגמים שונים. ה' קרוב לישראל בכל רגעי ההווה, כי כל רגע ורגע הוא חלק מהתוכנית האלוקית המביאה את העם לתיקונו השלם.

החברה האלוקית שהשם שוכן בתוכה חייבת לבטא את מעלת האדם, וצריכה לתת ביטוי לכך שהאדם נברא בצלם אלוקים. כך תהפוך רוח האומה להיות ראויה למצב שבו שוכן ה' בקרב בני ישראל.

בימים אלו, ימי בין המצרים, אנו אבלים על חורבנם של שני בתי המקדש. בחורבן הראשון הסתלקה השכינה מעימנו, בין השאר, משום חטא שפיכות דמים – חטא אשר מטמא את הארץ ולא מאפשר את ישיבת ה' בתוכה.

בחורבן השני, הסתלקה השכינה משום שנאת החינם שהיתה בינינו. עבירות של בן אדם לחברו דומות מבחינות רבות לרצח 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים', אומרים חז"ל, ויש גם פגיעות מסוגים אחרים שהתורה מדמה לרצח.

בפסוקים אלו קוראת לנו התורה לא להתעלם מעוולות, לא להכיל בתוכנו את הרוצחים או את הפוגעים ולהעלים עין ממעשיהם.

מחויבים אנו לכבד את הנפש האלוקית השוכנת בכל אדם, ולא לשתוק מול מצב שמישהו אחר פגע, רמס וריסק אותה.

תמיד

Sheep on green grass in farm

פרשת פנחס

"וידבר ה' אל משה לאמור: צו את בני ישראל ואמרת אליהם, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כ"ח, ב'-ג')

מיד לאחר הציווי על העברת שרביט הנבואה לידי יהושע, מצטווה משה על ידי ה' את סדרת המצוות האחרונה, והיא קרבנות ציבור, מעולת התמיד ועד קרבנות החגים.

למה ציווי זה מופיע רק בסוף חומש במדבר, ממש בסיום המסע של עם ישראל, ורגע לפני כניסתו לארץ?

הרב הירש מסביר שקרבנות הציבור הם חלק מהדרך בה עם ישראל זוכר את תפקידו כעם ה', ומשמר את הזכרון התמידי על הגורל המיוחד שלו והתפקידים הנגזרים מגורל זה.

לאחר מסע בן ארבעים שנה במדבר, עם ישראל כאומה עבר תהליך של זיכוך וזיקוק, והוא בשל לתפקידו כעם הנושא את דגל עבודת ה' בעולם כולו.

קרבן התמיד הוא יסוד הקרבנות כולם, וכאן בפסוק רמוזה משמעותו של קרבן זה.

חז"ל אומרים בספרי: "קרבני – זה הדם, לחמי – אלו אמורים, לאשי אלו קמצים ולבונה, ריח ניחוחי אלו נסכים"

הרב הירש מסביר איך כל אחד מחלקים אלו מביא את האדם לחיים של שמחה עליונה, מושרשת ביסוד התורה:

קרבני – לשון קרבה, התקרבות של ה'. הדם מסמל את הנפש, המתעלה אל ה'.

לחמי – האמורים מסמלים את כל ההשתדלויות הארציות, והקרבתם מזכירה לעשות כל השתדלות בדרך הראויה להשכנת שכינת ה' בעולמו,

לאשי – קמצים ולבונה מסמלים את העושר והנאות החיים, את מה שמעבר לחיות הבסיסית. הדרך לקידוש החומר 'העודף' היא על ידי זיכוכו בתורה שנמשלה לאש.

ריח ניחוחי – הנסכים הם השמחה העליונה, הגבוהה היותר, המושגת מתוך מימוש כולל של רצון ה' בחיים מלאים ומסופקים.

את הביטוי המדויק והתמציתי של כל תפקידנו בעולם כעם ה', עליו להקריב לה' בזמן שהוא קבע: 'תשמרו להקריב לי במועדו'.

דרך עצם הבאת הקרבן אנו נותנים ביטוי להיותנו עַם ה' הנמצא עִם ה'. ולכן חובתנו היא להקריב את הקרבן כציווי, כהענות לרצונו של ה'.

עם ישראל קיים את המצווה הזו בשיתוף בין חלקי העם: קרבנות התמיד מגיעים מתרומת מחצית השקל השנתית, ובכך שותף העם כולו לקרבן.

כדי שכל העם, הפזור במקומות מושבו, יזכור את ההקרבה הנעשית בשמו מדי יום בירושלים,  חלקו הנביאים את העם לעשרים וארבע משמרות, כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה. נציגים מעטים מבני המשמר היום ניצבים בירושלים, נוכחים בפועל בהקרבת הקרבן, ושאר בני המשמר היו מתאספים בעריהם, קוראים את פרשת הקרבת התמיד וצמים ביום זה.

בצורה זו כל יהודי זכר היטב שהקשר של עם ישראל כולו עם ה', עובר דרך ליבו של כל יחיד ויחיד.

מאז שחרב הבית הראשון, הפך העם כולו ל'משמר' קבוע. בכל יום נקרא כל יהודי להתפלל בזמן הקרבת התמיד – שחרית ומנחה, לכוון את פניו לירושלים, ולהיזכר שוב בברית אחת,  מאחדת את כולנו, עם אבינו שבשמים.

במופלא ממך

Background photo created by jcomp – www.freepik.com

פרשת בלק

"ויבוא אלוקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ויקם בלעם בבוקר, ויחבוש את חמורו, וילך עם שרי מואב" (במדבר, כ"ב, כ'-כ"א)

בלק ביקש מבלעם שני דברים: לבוא, ולקלל את עם ישראל.

הקב"ה התיר לבלעם, כאן בפסוק כ', ללכת עם שרי מואב, ולהגיע לבלק. אך לגבי החלק השני של הבקשה, לקלל את עם ישראל, הקב"ה כבר הודיע לבלעם: "לא תאור את העם הזה, כי ברוך הוא" (שם, י"ב)

ובלעם בכל זאת קם וחובש את אתונו. בלעם עדיין חושב שהוא יצליח לבטא את הקללה.

בלעם, עם כל יכולתו הנבואית, עדיין לא הצליח להשתחרר מתפיסת האלוקות כפי שהיא נראית בעיניים אליליות: אם רוצים להשיג משהו, מפעילים כל מיני כוחות שמשפיעים על האליל, עד שהוא 'נכנע' לרצון עובדיו.

מתוך נקודת המבט הצרה הזו, בטוח בלעם שבסופו של דבר הוא יצליח. הוא יקים מזבחות, יקריב קרבנות, עד שהוא יצליח 'לגרום' לקב"ה לאפשר לעם ישראל להיות מקוללים.

רק מסע ארוך, שמתחיל עם האתון ומסתיים בברכות המתברכות לו מאליהן, מצליח להביא אותו להכרה כי "לא איש קל ויכזב, ובן אדם ויתנחם" (שם, כ"ג, י"ט)


מסתבר שלא צריך להיות בלעם בשביל לצפות על ההנהגה האלוקית במשקפים קטנות מדי.
אף אחד מאיתנו לא מסוגל לתפוס אפילו את קצה הנהגתו של השם בעולם, וממילא כל אחד מנסה להבין את ההנהגה וההשגחה בכלים של עצמו.

התוצאה היא, שלרוב האנשים יש נטייה לתפוס את ההנהגה האלוקית בדרך כלשהי, שמשקפת במידה מסוימת את התפיסות שלהם עצמם.

כשאדם נתקל בקושי בחיים, במה הוא תולה אותו? בייסורים מכפרים עוונות? בעין הרע? האם הוא רואה בקושי סימן שצריך לסגת אחור, או שהוא רואה בזה סימן שאדרבה, זהו מעשה שטן וצריך להתאמץ יותר?

לכל קו מחשבה שהצעתי כאן לעיל אפשר למצוא סימוכין ומקורות. בדוק. אם ככה, למה אדם אחד מתמקד בדרך מחשבה אחת ורעהו בדרך מחשבה אחרת?

כמובן, יש מקום רב לחינוך שאדם קיבל, שהסבירו לו שכך או כך נכון לחשוב.

ומעבר לזה, יש את הנטייה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו. את הנטייה האנושית לתפוס את ההנהגה האלוקית במשקפים שהן פרטיות שלנו.

נראה לי שחשוב מאד להיות מודעים לנטייה הזו. אם יש לנו סתם דפוס מחשבה כלשהו, שמחליש אותנו, יש סיכוי שנזהה אותו ונבין שהוא שגוי. אבל אם דפוס המחשבה הזה מתחפש ומספר לנו שהוא דבר התורה בכבודה ובעצמה, או דבר ה' אלינו, הרבה יותר קשה לזהות אותו ולהבין שהוא סתם טעות מחשבתית שמסיטה אותנו מדרכנו.

כמו בפעמים רבות אחרות, המודעות לאפשרות הזו כבר מקדמת אותנו במידה משמעותית. אם אדם חווה קושי כלשהו, ובאופן אוטומטי הוא מעלה איזה דפוס מחשבתי 'רוחני' כביכול, שתולה את הקושי בהנהגת השם בעולמו, אני חושבת שמאד יעזור לו לשאול את עצמו שאלה נגדית: האם מישהו אחר במקומי, ירא שמים לפחות כמוני, היה עשוי לחשוב משהו אחר על אותה סיטואציה? האם גם לדרך המחשבה האחרת יש ביסוס בתורה ובהשקפה היהודית?

 אם חבר שלו היה מעלה בדעתו אופציה מנוגדת, ואחיו גם הוא היה חושב על אפשרות שלישית ואחרת, ולאשתו גם כן יש נקודת מבט אחרת לגמרי,  אז מסתבר שיש כמה אפשרויות מה הסיבה שהוא חווה את המאורע הזה.

לא בטוח בכלל שמה שנראה למי מאיתנו ברגע הראשון כמסר שמיימי הוא אכן כזה, וחבל שננווט את חיינו על פי מחשבות שכלל אינן בטוח שהן נכונות.

"כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". (ישעיהו, נ"ה, ח'-ט')

למעלה

Water photo created by freepik – www.freepik.com

פרשת חוקת

"קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחריך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צווהו. … וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים, ותשת העדה ובעירם" (במדבר, כ', ז'-י"א)

אחת הפרשיות הקשות ללמידה זו פרשה זו, פרשת 'מי מריבה' בה מתואר בתורה מאורע שבעקבותיו אומר ה' למשה כי לא יוכל להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

זהירות גדולה הנדרשת כדי לעסוק בפסוקים אלו. כמו שמזכיר לנו הרב הירש לפני פרושו לעניין זה,  משה הוא עבד ה', אשר ה' בעצמו אמר עליו 'בכל ביתי נאמן הוא'. מעולם לא היה אדם הדומה לו בגדולתו, לא בדורות שקדמו לו ולא בדורות שלאחריו.

ובכל זאת, אם לא היינו אמורים ללמוד משהו מהפרשה הזו, היא לא היתה נכתבת.

הרב הירש מסב את תשומת לבנו לפסוק " ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צווהו" – משה נטל את המטה מתוך כוונה ברורה לשמוע בקול ה'. מכאן יש לומר, שמשהו גרם לו לטעות בהמשך בציווי. אך מהו אותו הדבר?

באופן נדיר, בפרוש זה מצטט הרב הירש אחד מרבותיו. חכם ברנייס, הלא הוא הרב יצחק ברנייס, רבה של העיר המבורג:

בנקודת הזמן המתוארת עתה בתורה, כבר עברו בני ישראל כמעט את מלא ארבעים השנה שבמדבר. (שמנה לב, מפרשת שלח ועד פרשת חוקת, למרות הסמיכות הרבה ביניהן, חולפות כמעט ארבעים שנה).

עם ישראל עומד בגבול הארץ המובטחת, וכניסתם לארץ ישראל אמורה להוביל אותם למצב חדש של הנהגה: ממהלך של נסים גלויים, שהחל בארץ מצריים, נועד עם ישראל לעבור למהלך של נסים נסתרים והנהגה טבעית, של כיבושים והתיישבות בארץ.

לפי הפרוש שלפנינו, במשך אותן ארבעים שנה היה על עם ישראל להתרגל לוותר על הניסים הגלויים שהחלו במצרים, ושם מלא המטה תפקיד מרכזי, ולהתרגל להנהגה על פי ה', אמנם בנבואה עם אורים ותומים, אך הנהגה נסתרת יותר.

משה הצטער לראות את העם, אחרי ארבעים שנה, עדיין נזקקים למטה. הוא חשב שאחרי תקופה כה ארוכה של מסע במדבר, הם כבר יהיו בשלים להנהגה גבוהה יותר. אבל ה' אמר לו להוציא את המטה, כי עם ישראל עדיין נזקק לו.

וכאן היתה נקודת הטעות: ה' אמר לו להוציא את המטה אך לא להשתמש בו. רק הראיה של המטה היתה אמורה להזכיר לעם ישראל את מה שהוא צריך היה לזכור.

משה חשב שהעם נמצא בדיוק באותו מקום שהוא היה לפני ארבעים שנה: זקוק למטה ולהנהגה הניסית הגלויה, וזה מה שציער אותו כל כך. ה' הראה לו שבכל זאת היתה התקדמות, אולי כזו שקשה להבחין בה, אך עדיין קיימת. ויש לה משמעות גדולה כל כך, עד שהיא מחייבת שיהיה לעם ישראל מנהיג חדש שמתאים בדיוק לדרגה החדשה שלו.

כפי שציינתי בפתח דברי, לדון בפרשיה זו ומה שהיה בה זה כמעט בלתי אפשרי בשבילנו. בכלל אין לנו יכולת להבין את עולמם של ראשונים, וקל וחומר לדון על משה בגדולתו העצומה. לכן, אני חושבת שאת המסרים מפרשה זו עלינו להפיק כלפי עצמנו, ולא כלפי משה ועם ישראל.

חשבתי על הפער שהיה בין עם ישראל בתחילת דרכם במדבר למה שהושג לאחר ארבעים שנה: הפער בין להשתמש במטה, לבין לראות את המטה בלי להשתמש בו. זה יכול להראות לעיני המתבונן הבדל כל כך קטן, עד שהוא כמעט חסר משמעות. והנה אנו רואים שהקדוש ברוך הוא מייחס לפער הקטן הזה משמעות כל כך עצומה, עד שהוא ממנה לעם מנהיג חדש שיתאים לדרגה החדשה שלו, עם ההתקדמות הזו שרכש.

דומני שזהו המסר שנוכל לקחת איתנו מפרשה זו: להבין שכבני האדם ההתקדמות שלנו היא תמיד איטית, לפעמים מייאשת. אנחנו מתקדמים צעד קדימה ונסוגים אחור חזרה, לפעמים זה  נראה שאנחנו חיים כאן בעולם כבר שלושים-ארבעים-חמישים שנה (כל אחת מקוראותיי והרזומה שלה…) ושוב ושוב נופלים באותן בורות.

אבל יש מי שמנהיג אותנו כל הזמן וערני לכל התקדמות, קטנה ככל שתהיה.

יש מי שסופר את ההבדל בין 'לראות את המטה' לבין 'להשתמש במטה', אפילו אם בעין בשר קשה להבחין בו.

עמך אני

Travel photo created by freepik – www.freepik.com

פרשת קורח

"ויאמר משה: בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם – לא ה' שלחני. ואם בריאה יבראה ה', ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה – וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'"  (במדבר, ט"ז, כ"ח-ל')

משה אומר לעם ישראל, שאם ימותו קורח ועדתו במיתה טבעית, הרי תהיה זו הוכחה שהם צדקו, וה' לא שלח את משה להנהיג את העם אלא משה מנהיג על דעתו. רק אם יארע מאורע של מוות ניסי, מתוך בריאה מיוחדת – אז ורק אז ידע העם כי משה מנהיג אותו בציווי ה'.

שואל הרב הירש שאלה מתבקשת: אילו היו קורח ועדתו מתים במוות טבעי, מי היה הורג אותם? הרי ה' הוא המחליט מי יחיה ומי ימות גם במוות טבעי. מדוע חייבים שיהיה מוות בדרך ניסית, ורק זו ההוכחה לכך שה' כועס על קורח ועדתו על מרידתם במשה עבדו?

ועל כך עונה הרב הירש, שמהרגע הראשון שליחותו של משה מבוססת על התערבות ה', בדרך שמעבר למהלך הטבעי של הדברים.

עוד מזמן מצרים והמכות שנחתו עליה בשליחות משה, ההנהגה הניסית, יוצאת הדופן, של שליחות משה מלמדת את העולם כולו שה' הוא המנהיג הישיר של הבריאה, והוא מנהיג אותה יום יום.

מתקופת משה רבנו החל ה' להנהיג את עם ישראל בשם ה', שם הוי"ה. כשהשם מתגלה למשה, לאחר התגברות עול גלות מצריים,הוא מגלה לו את שמו זה, שנאמר: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'." (שמות, ו', ב') וזאת בהשוואה לעומת תקופת האבות, שבה עדיין לא נודע ה' אליהם בשמו, שנאמר: "ושמי ה' לא נודעתי להם" (שם, ג')

הרב הירש מדגיש את ההבדל בין הנהגת 'השם' להנהגת 'אלוקים': אלוקים הוא מי שברא והיה העולם, וקבע בו חוקים וסדרים שבהם יכול העולם להתנהג כסדרו ללא בעיה. ה' – יש בכוחו לחדש בכל עת עתיד חדש שאינו תלוי בעבר. ואת ההנהגה הזו למד עם ישראל ממצרים דרך מסעו במדבר סיני.

אילו היו קורח ועדתו מתים במוות טבעי, היתה זו חלק מהנהגת 'אלוקים', לא היה כאן מסר מיוחד אודות שליחותו של משה.

בכך שהם מתו במוות שהוא בריאה מיוחדת למד עם ישראל עוד שיעור אחד בדרך ההנהגה המיוחדת של ה' כמנהיג הבריאה המנהיג את עמו בהשגחה אישית ומיוחדת.

ומה המטרה של סדרת השיעורים הזו, מדוע חשוב כל כך שנלמד שה' מנהיג את העולם בהשגחה מיוחדת, מעל לכל דרכי הטבע?

מעבר להכרה בגדולתו של ה', יש כאן גם שיעור לאדם: האדם נברא בצלם אלוקים. מגדולתו ומהנהגותיו של ה', צריך האדם ללמוד על הנהגתו שלו עצמו.

מההנהגה הניסית בימי משה, למד עם ישראל באופן מיוחד שכל הנהגתו היא מעל דרך הטבע. איומים חיצוניים לא מהלכים עליו אימים. מתוך מצרים, מתוך טיט ודם, קמה האומה היהודית בהנהגת 'אני השם', ואת אותה הנהגה היא ממשיכה ליישם לאורך הדורות. חוקי הטבע לא יכולים להנמיך את קומתו של העם היהודי,כנאמר בספר יהושע: "כי עמך ה' אלוקיך בכל אשר תלך".