לחיים!

People photo created by freepik – www.freepik.com

פרשת נשא

"… ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר, ה', ג')

מכל סוגי הטומאות הנידונות בפסוקים אלו, נתמקד בשורות הבאות בטומאת המת מול קדושת החיים.

בפרושו לספר ויקרא עומד הרב הירש על הניגוד שבין טומאת מת לבין התפיסה האמיתית של האלוקות שהתורה ומקדשה מלמדים אותנו עליה.

בתפיסה האלילית, יש כבוד עצום למושג המוות. יש עבודת פולחן מסיבית סביבו. המוות, לדידי עובדי עבודה זרה, מגלה את כוחם של האלים. המוות מחייב את האדם להיכנע לאלילים, שיש בכוחם לחולל את הדבר האיום והעוצמתי הזה.

אבל התורה שלנו אומרת "כי כאין במות זכרך, בשאול מי יודה לך" (תהילים ו', ו') וכמו שמפרש המלבי"ם על הפסוק: "זכר שמך הוא על המציאות וההויה כי אתה ממציא ובורא, לא על העדר והאפס ולא על המות, כענין שאמרו אין ה' מיחד שמו על הרעה, וגם הלא 'בשאול מי יודה לך', כי הנעדר לא יקבל עוד טובך וחסדך, אשר זה תכלית הבריאה אשר בראת להיטיב להנמצאים שהם יודוך."

המוות והקבר – לא עליהם נקרא שמו של ה'.

בחיים רוח האדם גדולה יותר מכוחו של גופו, וגופו נתון לשליטת רוחו, ואף במוות האדם אינו נכנע לאבדון הגוף "לא תעזוב נפשי לשאול" (שם, ט"ז, י') הקליפה הגופנית נשמדת, רוח האדם חוזרת אל השם וממשיכה להתקיים.

כוח האדם הוא בחירותו. הרוח הבוחרת, החיה, השואפת – שולטת בדחפי הגוף, בפחדים המניעים אותו. הרוח היא חלק אלוק ממעל, ליבת האדם. כל השאר – עומדת לשרותה.

בחיי האדם מרומם האדם את גופו באמצעות רוחו החיה, לאחר המוות, הגוף שהתרוקן מתוכן הופך לנושא טומאה.

וזוהי תפילתו של חזקיהו המלך, כאשר ישעיהו הנביא מספר לו שנגזר עליו מוות: "… כי לא שאול תודך, מוות יהללך, לא ישברו יורדי בור אל אמיתך. חי חי הוא יודך." (ישעיהו ל"ח, י"ח-י"ט)

לפעמים אני חושבת שכל התרגלנו להודות על הרעה כשצריך, לקבל ייסורים באהבה, עד שאנחנו שוכחים דבר כל כך פשוט, כל יסודי – לאהוב את החיים, להודות על הברכה. לזכור שמהותנו היא בחיים מלאים, נוכחים, נושמים. מודעים לחסד הסובב אותנו מצבע השמים ועד לטעם האוכל.

אחד הדברים שהיו מדהימים כל כך בחני ויינרוט, ע"ה, היה החיבור החזק שלה לחיים. אם אתן זוכרות, בתקופה האחרונה לחייה היא ביקשה לזכותה לשתות קפה בבוקר, לברך שהכל, ולחוות את הרגע. זהו.

כמו שהיא כתבה אז: "שתראו זמן שקיעה או זמן זריחה לכבודי, שתשתו כוס קפה (לא בכוס חד פעמית) ותברכו "שהכול נהייה בדברו", ותכוונו שהכול כולל הכול, ותשלחו לי תמונה."

לא לאסוף ברכות, לא לאסוף מצוות, אלא לאסוף את החיים – ולקדש אותם. זה היה שונה מאד מכל מה שהכרתי, מכל מה שחשבתי שאנשים צריכים לעשות לפני שהם מתים. וזה לימוד גדול, גדול כל כך וחי כל כך.

זה לימוד שאני עדיין לומדת, ויש לי עוד הרבה כל כך מה להעמיק בו.

ולאורך כל התורה אנחנו רואים את זה. אין הפרדה בין מצוות לחוד לחומר לחוד. אין רגעים שמוקדשים ל'דת' ובכל השאר תעשה מה שאתה רוצה. יש חיבור הדוק, מלא ומדויק של כל מה שאתה עושה, כל מה שאתה חווה – מחובר.

תחשבו לרגע על ברכת אשר יצר, ועל מתי מברכים אותה. אין דבר באדם שהוא 'מחוץ לתחום', איתו לא מתעסקים, הוא לא קשור. אנחנו מחוברים, 24/7, לחיי הנצח.

אנו מוזמנים להסתכל כל הזמן רחוק וקרוב, רחוק וקרוב. רחוק – עד הנצח. אנחנו מתכננים לא רק את ההשפעה שלנו על עצמנו, אלא מביטים על השפעתנו על תכלית עולם ותיקונו. במקביל, אנחנו מביטים קרוב מאד, על היום הזה, על מה שסובב אותנו, מברכים על ריח טוב ועל כוס קפה טעימה, מודים על היום החדש שנולד… חיים.

לחיים, ולא למוות.

4 תגובות בנושא “לחיים!”

  1. מאוד יפה ומרגש. זה ממש מתקשר למתן תורה. תורתנו היא תורת חיים. לכן בשבועות יש מצוה לאכול לכל הדעות. להראות שאין מקום בלי התורה, ושהתורה לא מהווה סתירה לחיים הארציים.

  2. תודה דבורה! בכל שבוע מחדש אני מתמלאת מהמילים שלך. את מביאה את ההזנה הרוחנית בכלים שמדברים את החיים.
    ונחמי- הכתיבה שלך נוגעת ישר ללב.לא הצלחתי להגיב בנפרד לפוסט שלך, וזה דוקא נכון במקרה הזה, כי אתן משלימות זו את זו במארג נפלא.
    מוסיפה מחשבה בעקבותיכן: בפסח- נולדנו כעם. קיבלנו אז הוראת אכילת מצה- סמל הרוחניות כערך עליון. אך לאחר שגדלנו אל שבועות- אפשר להביא מנחה העשויה מחמץ. כעת למדנו איך להחיות את החומר, להפיח בו רוח נצחית "ואדרבה, השפלתו תהיה הגבהתו ומשם יקנה יקר וכבוד שאין כמוהו, בהיותו הופך את החושך לאור ואת הצלמות – לנגה יזריח" (דרך ה').

  3. הדפסתי לחג והתענגתי.
    תודה!
    רציתי להודות גם לאורחת שלך השבוע אבל אי אפשר להגיב שם
    אז תמסרי לה את תודתי 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *