מן החוץ אל הפנים

Designed by lifeforstock / Freepik

"ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה" (ויקרא, כ"ב, כ"ג)

שור ושה שהם בעלי מום לא יכולים להיות מוקרבים על המזבח, ולכן לא ייתכן שהמילה 'נדבה' בפסוק זה הכונה לקרבן נדבה.

לכן לומדים מכאן שבהמה בעלת פסול יכולה להיות מוקדשת לבדק הבית – אפשר למכור אותה, והכסף שיתקבל תמורתה ישמש לבדק הבית, לשיפור ולשיפוץ בנין המקדש עצמו.

בהמה שהוקרבה לבדק הבית אין בה קדושה כשלעצמה. זו לא הבהמה הזו שהיא קדושה, אלא רק ערכה הממוני, שוויה הכספי, הוקדש. אפשר לבחור אם להשתמש בחפץ שהוקדש לבדק הבית בעצמו, ואפשר להחליט למכור אותו ולהשתמש בהכנסות שיתקבלו לבדק הבית.

לעומת זאת, לבהמה שהוקדשה למזבח יש קדושת הגוף. היא הופכת לקדושה בעצמה, ואם אין בה מום חייבים להקריב אותה עצמה למזבח, ואין אפשרות לפדות אותה.

הפסוק כאן קורא לקודשי בדק הבית 'נדבה', ומתיר להקדיש בהמה בעלת מום עבורם, ולקודשי המזבח הוא קורא בשם 'נדר'. 'לנדר לא יירצה' – הבהמה עצמה אינה יכולה להתקדש בקדושת הגוף ולעלות על המזבח בעצמה.

הרב הירש מפרש את עצם מושג הקרבן כנדר – בכל קרבן טמון נדר. "המביא קרבן 'נודר' להתמסר לקיום התורה כדי לעשות נחת רוח לה'; הוא ימסור לאש התורה את הדם, את הכליות ואת החלב של דחפיו ומטרותיו, כפי שמיוצג באופן סמלי בדם, באימורים ובאיברים של קרבנו."

"זבח לאלוקים תודה, ושלם לעליון נדריך" (תהלים, נ', י"ד) דוד המלך פונה לכל אדם החפץ להביא קרבן. כל קרבן צריך להיות תודה – וידוי של הודאה לה', קיום הנדרים – כלומר ההשתעבדות לרצון ה', צריכה לבוא בעקבות הקרבן.

הקרבן צריך להביא את האדם אל ההתקדמות הרוחנית, ולא לחשוב שעצם הבאת הקרבן היא עבודת ה' ולאחר מכן הוא פנוי 'לנוח'.

הפסוק מעמיד נדר ונדבה כמייצגים שתי סוגי קדושה שונים: הנדבה מיצגת חפץ, קדושה בפרטים חיצוניים.

הנדר מייצג את הקבלה לעתיד שבליבו של בעל הקרבן, את הביטוי לאישיותו. ולכן קרבן בעל מום 'לנדר לא יירצה'. בהמה שאינה תמימה ושלמה לא יכולה להיות ביטוי לקבלה רצונית בכל הלב.

במסכת תמורה אומרים חז"ל, שמי שרוצה להקדיש בהמה תמימה לבית המקדש חייב להקדישה למזבח. אי אפשר לקחת בהמה תמימה הראויה לעלות על המזבח ולהקדיש אותה לבדק הבית.

במידה ומישהו כן עשה כך, פודים את הבהמה, הדמים הולכים לבדק הבית, והבהמה עצמה עולה למזבח. שכן, 'כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם'.

מכאן מדגיש הרב הירש נקודה יהודית בסיסית: הרבה יותר חשוב להקדיש את המעשים הפנימיים לרצון ה', מאשר לפאר ולרומם חיצונית את בית ה'. הקדושה הפנימית היא מהותו ותכליתו של המקדש. הקדושה החיצונית, הפאר וההדר, באה לשרת את הקדושה הפנימית – ולעולם לא להיפך.

רעיון זה מזכיר לי משל עוצמתי ששמעתי בשם הרב ד"ר יצחק ברויאר, נכדו של הרב הירש, ממייסדיה המרכזיים של תנועת אגודת ישראל (יש לציין כי על אף שחיפשתי את המקור לא הצלחתי למצוא אותו. אז אני מביאה אותו ככה, כפי שקיבלתי אותו.)

משל לאדם שהיה ביתו מלא בכלים טובים. ומאחר ולא רצה כי יבואו ליסטים וישדדוהו, שכר חיילי שמירה. והיו החיילים השכם והערב שומרים על הכלים הנאים.

והנה, משעברו הימים, גילה בעל הבית, כי הוצאות השמירה רבות הנה, והמצלצלין שבכיסו מאותתים בסימני מצוקה.

מה עשה? נטל כלי חמדה והלך ומכרו, ובכסף זה שילם שכר יומו של השומר התורן.

ויהי למחרת היום, ושוב – נחרד בעל הבית לגלות אותות מצוקה בכיסו, וימכור כלי חמדה נוסף.

מערב לבוקר ומיום ליום מכר בעל הבית את כל כלי מחמדיו, עד אשר נותר בידו סכום יפה לכלכל צי של שומרים. אך על מה ישמורו והבית ריק מכלים?

4 תגובות בנושא “מן החוץ אל הפנים”

  1. כה הרבה דברים מתחדשים לנו עם המדור שלך. את עוזרת לנו ללקק עוד ועוד מהים הגדול. תודה ותודה.

  2. תודה רבה. כמדומני שהרב ברויאר אמר את זה ביחס לציונות שאותה הוא שלל. בכל אופן, תודה רבה על הדברים הנפלאים. ממש מיוחד. אני התפעלתי מדברי הרב הירש שמסביר מדוע בעלי מום פסולים לכהונה. כדי שבית ה' לא יהפך לבית חולים לכל הנדכאים, אלא האמונה תבוא על ידי אנשים בריאים ורעננים.

    1. תודה על ההבהרה, ואם את מכירה את הרקע ההסטורי אשמח להבין יותר את הקשר לציונות.
      על כל פנים הבאתי את המשל המדהים הזה כנקודה למחשבה על פער בין חוץ לפנים, ועל השאלה על מה לתת את הדעת.

  3. תודה רבה,
    מעריצה אותך על העומק החשיבתי מחד,
    וההסבר הברור מאידך.
    הדפסתי לכבוד שבת.
    ישר כח גדול!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *