בין חמץ למצה


Photo by joshbousel on Foter.com / CC BY-NC-SA

פרשת צו

"אם על תודה יקריבנו… על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו" (ויקרא, ז', י"ב-י"ג)

בפרשה זו מופיע הציווי להקרבת קרבן תודה: אדם שהיה שרוי בסכנה וניצול ממנה, חייב להקריב קרבן תודה.

מקריבי קרבן זה הם אותם ארבעה הצריכים להודות, המפורטים בפרק ק"ז שבתהילים: יורדי הים, הולכי מדברות, חבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה" (שם, פס' כ"א-כ"ב)

קרבן התודה הוא סוג מיוחד של קרבן שלמים, הרב הירש מציין כי אותו אדם, שהיה בסכנה וניצול ממנה, חווה סוג מסוים של שלמות, ועל כן קרבנו הוא קרבן שלמים.

מה שמייחד את קרבן התודה על פני קרבן שלמים רגיל, ובכלל על פני קרבנות אחרים, אלו הלחמים המתווספים אליו.

בדרך כלל, כל המנחות העולות על המזבח עשויות מצה, ולא חמץ.

המצה מסמלת עבדות, כניעה. לחם עוני.

בחג גאולתנו, הממשמש ובא, אנו חדלים מאכילת חמץ, ומזכירים לעצמנו שיצאנו ממצרים וזכינו בחרותנו בתנאי אחד, ברור ויסודי: "כי לי בני ישראל עבדים". (ויקרא, כ"ה, נ"ה)

אנחנו אוהבים מאד להרגיש בני חורין. מחוברים עמוק לתודעת החרות בת-זמננו, שיש בה אכן גם טוב גדול. ובכל זאת, יש לה גם מגבלה: אנחנו אכן בני חורין מצד אחד, אך בהחלט גם משועבדים, בכל צעד ושעל מחיינו, למי שאמר והיה העולם. וזו הסיבה שעל המזבח, עם קרבן לה', מובא בדרך כלל רק לחם מצה, ולא חמץ.

כקרבן המובא מהעם כולו, יש רק פעם אחת שמוקרב על המזבח לחם חמץ. בחג מתן תורה, בקרבן שתי הלחם. בקרבן זה מכיר העם כולו שהוא זוכה לחירות ולעצמאות רק בתמורה לקבלת עול תורה ומצוות.

קרבן חג, בודד, המובא פעם אחת בשנה.

ומה נשתנה קרבן תודה, מכל הקרבנות האחרים, שעולה על המזבח חלקו חמץ וחלקו מצה?

אותה משמעות שמביע העם כולו בקרבן שתי הלחם, היא זו שמביע היחיד בקרבן התודה שלו. האדם שחייו נותרו לו לשלל, זכה לעצמאות אישית מחודשת. הוא כאן, ניצב על רגליו בקומה זקופה, בחרות אישית. הוא בן חורין.

מספר חלות החמץ שמביא מקריב קרבן התודה הוא עשר. עשר חלות חמץ. המספר עשר, מציין הרב הירש, הוא מספר עגול וסגור שמציין את השלמות האיכותית – שלמות ללא רבב  וללא דופי.

(הסבר מעניין במיוחד, כשחושבים על משמעות הביטוי 'עשר' בעגה בת ימינו)

עשר חלות חמץ מסמלות יחד את החירות הפיזית המושלמת לה זכה האדם שניצל מצרה.

כנגד אותן עשר חלות חמץ, מקריב האדם שלושים חלות מצה. חלות המצה הן קטנות יותר, וכמות הסולת שמשתמשים בה להקרבת החלות היא זהה בדיוק לכמות הסולת המשמשת לחלות החמץ: בכל אחת מן הקבוצות משתמשים בעשרה עשרונים סולת.

כנגד תחושת הרווחה והעצמאות האישית שזכה לו האדם, עליו להעמיד כנגד את הידיעה הברורה שרק בחסדי השם זכה בעצמאות זו.

בהבאת שיעור שווה של מצה ושל חמץ, הוא נמנע מכל גאווה של עצמאות בנוגע למצב החרות שחזר אליו. העצמאות שזכה בה מחדש רק מגבירה את חובתו לעבוד את ה'.

לכל מיני סוגים של רווחה ועצמאות זכה האדם בן זמנינו, בניגוד לזמנים עברו. פעמים רבות אנחנו לא יודעים בדיוק איך להתייחס לחרויות חדשות אלו. זה טוב? זה רע?

ללא ספק, זה נוח מאד, לכולנו. מי מוותרת על שלטון דמוקרטי לטובת פיאודליזם אירופי כמו לפני חמש מאות שנה? אני בטוחה שאף אחת.

ובכל זאת, השקפת התורה ביחס לתהליכי חופש אלו לא תמיד ברורה לנו. במיוחד, שביחד עם דמוקרטיה, זכויות אדם וניחוחות של חופש הגיעו תמיד גם פריקת עול ואובדן ערכים מוסריים.

כאן, בנקודת המבט שמציע הרב הירש על קרבן התודה, טמונה נקודת האיזון: טוב ורצוי לברך על חירות אישית. האדם אינו צריך להיות כלוא בכלא של אחר, או לסבול ייסורים למען מלכות זרה כלשהי. ראוי להודות על חירות.

ובשמחת חירותנו עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו כל העת: חירותנו כפופה למלכות אחת. למלכות מי שאמר והיה העולם.

2 תגובות בנושא “בין חמץ למצה”

  1. קודם כל, איזו התמדה! אנחנו מחפשות זמן לקרוא, את מצאת את הזמן לחפש ולכתוב. ישר כח!
    ותודה על הרעיון עצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *