לתת אמון

פרשת פקודי

"ופי המעיל בתוכו כפי תחרא שפה לפיו ולא יקרע" (שמות ל"ט, כ"ג)

פסוק זה חוזר בקצרה על הציווי בפרשת תצווה: "והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב, מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע" (שמות כ"ח, ל"ב)

שם בפסוק מסביר הרב הירש: זהו איסור, והוא נוהג בכל בגדי הכהונה, לפי דעה אחת, ולפי דעה אחרת האיסור נוהג בשאר הבגדים רק אם הקריעה נעשתה בכוונה להשחית, ואילו את השפה הסגורה של המעיל אסור לקרוע בכל דרך שהיא.

רש"י בפרושו מסביר: "זה ממנין לאוין שבתורה, וכן 'לא יזח החושן', וכן 'לא יסורו ממנו' הנאמר בבדי הארון."

כשקראתי את פרוש רש"י זה עלתה בליבי מחשבה ספונטנית: איזה כיף, יש שלוש עברות שבטוח לא אעבור עליהן אף פעם. משתלם בסך הכל 🙂

אותן שלוש מצוות לא תעשה, שלא הכרתי עד היום, אינן נדירות. לפי המצוות שמונה החפץ חיים בספר המצוות הקצר, 171 מצוות לא תעשה נוגעות לתחומים שאינם קיימים כיום (בעיקר מקדש וקדשיו), וכך גם 171 מצוות עשה. (איך קרה שהמספר זהה, ומה המשמעות של מספר זה? הנסתרות לה' אלוקינו.)

אז אם יש 171 מצוות לא תעשה שאף פעם לא נעבור עליהן, זאת סיבה לתחושת הקלה או לתחושה של החמצה, שאין לנו הצ'אנס להימנע ולזכות בשכר?

אני מהרהרת בשאלה הזו במשך מספר שעות.

תחושת ההקלה שתארתי לעיל מגיעה לדעתי מנקודה שביסודה היא טובה: אנחנו לא רוצים לקלקל, חוששים מחטא, בין אם זו יראת עונש הפשוטה ובין אם מבט רחב יותר של קלקול עולמות וכדומה.

אבל עדיין חסר כאן משהו.

כדרכי, קל לי יותר להבין את הנקודה כשאני מקבילה אותה לעולמי שלי, אמהות, זוגיות, משפחה וכל השאר.

מכירות את החשש של הרבה מאד אמהות שמי יודע אלו נזקים פסיכולוגיים הן תגרומנה לילדים שלהן?

אני הייתי כזאת פעם. הרבה שנים לקח לי להבין שלא, אין שום אפשרות להיות אמא מושלמת. אי אפשר לגדל ילדים שיקבלו בדיוק בדיוק את האיזון המדויק בין שחרור לגבולות, בין בניית עצמאות לבין תחושת הגנה ובטחון, בין פיתוח חוסן לבין הורות מגוננת.

ובכל זאת, אם מישהי תספר לי שהיא מעדיפה לא לגדל ילדים משום שהיא מפחדת לעשות טעויות, אז אוכל להזדהות עם הקושי שלה באמת ובכנות, ובכל זאת אחשוב שכדאי לה לבדוק עם עצמה מה הילד גם יקבל מלגדול דווקא אצלה, לא רק מה הוא הולך להפסיד מזה.

יש לי אמון בסיסי ביכולת הקשר שלי עם הילדים שלי. אני מאמינה שהשם נתן לי אותם ונתן להם אותי כי לכל אחד מאיתנו יש מה לתרום לשני, ומתוך אי השלמות נצמח.

את המשל הזה אני מנסה להעביר אל העולם הרוחני, גם אם הוא לא מדויק באחד לאחד.

הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה ומצוות כדי להשלים אותנו, את עולמנו הרוחני. נכון שזה קשה ודי נראה בלתי אפשרי להצליח לעשות את תפקידנו הרוחני בשלמות, אבל כנראה ששווה לנסות.

כדאי לשים מול ענינו את דבריו המחזקים של רבנו בחיי בספר חובות הלבבות, שער הבטחון. רבנו בחיי מונה כמה דברים שהאדם צריך לבטוח בהם בבוראו, והשביעי שבהם: "גמול העולם הבא, אשר יהיה מהבורא יתברך על דרך החסד על סגולתו [ואוהביו] כמו שכתוב (תהלים לא כ): מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם".

חוזרת שוב: גמול עולם הבא מהשם יתברך יהיה על דרך החסד. אני יודעת כמה קשה להפנים את עומקו של המשפט הזה, ולהשיב אותו אל הלב, אבל אולי דווקא לכן זה התפקיד שלנו כאן בעולם. להסיר את המחיצות, לקרוע את מסכי הפחד, ולתת אמון. כגמול עלי אימו.

3 תגובות בנושא “לתת אמון”

  1. "בכל זאת אחשוב שכדאי לה לבדוק עם עצמה מה הילד גם יקבל מלגדול דווקא אצלה, לא רק מה הוא הולך להפסיד מזה"
    השבוע מישהי התבטאה על הבת שלה בת 12 שיש לה קש"ר קצת ריחוף ילדה חזקה חברותית מיוחדת מאוד "מסכן יהיה בעלה"
    עכשיו הקראתי לה את השורה הזו ואמרתי לה
    הוא לא מסכן כל עוד ישכיל לראות מה הוא מרוויח ממנה ויש המווןןןןן!!!

    יישר כח!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *