ילדים

פרשת בא

"בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו" (שמות י', ט')

הרש"ר הירש מדגיש בפרושו לתורה: כולנו צריכים ללכת. הכלל נמצא בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.

עם ישראל אינו שלם כאשר חסר אפילו אחד מבניו או מבנותיו.

ואת זה פרעה לא מצליח להבין בשום פנים ואופן. זה נשמע לו כמו תרגיל התחמקות המוני. "לא כן, לכו נא הגברים, ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים" (שמות י', י"א)

פרעה לא מצליח להבין מה לנשים ולילדים ולעבודת ה'. במושגים שפרעה הכיר, עבודת האלוקים כפי שהוא מבין אותה שייכת לגברים, לכהנים, לבעלי הכח. ילדים? חלקם, אם הוא קיים, בתור קרבנות פסיביים בלבד.

את זה באה התורה ומחדשת לנו, כבר כאן בפרשת בא וביתר שאת בעת קבלת התורה. עם ישראל לא עם של טקסים.

התורה אינה הצגה חגיגית המובלת על ידי קודקודי העם, כאשר כל האחרים הם שותפים פסיביים. הקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, הוא קשר העובר דרך ליבו של כל יחיד ויחיד.

וזה עיקר השוני בין עם ישראל לאומות אחרות, גם אלו המאמינות באלוקים אחד: הקשר האינטנסיבי בין העם לבוראו, החל מינקות ועד לזקנה ושיבה.

אתמול נסעתי באוטובוס, כאשר מישהי לידי נזקקה לשקית לצורך לא סימפטי בעליל המתלווה לפעמים לנסיעות. קורה. לא נעים.

שמעתי אותה, בסיום, אומרת בשקט "ה', תודה".

אבל איך שלא יהיה, תפילה קטנה שכזו, במצב שכזה, זו תפילה שתישמע אך ורק מפיהם של יהודים.

בספר ילדים גויי אחד, מתוארת ילדה קטנה, יתומה בודדה, שמתפללת לאלוקים בלב נרגש שידאג לה לשמלה חדשה ויפה. המארחת הבוגרת מזועזעת בכל ליבה: להתפלל על שמלה? 'להטריח' את אלוקים בשטויות הקטנות שמטרידות אותך?

הזעזוע שלה עומד ביחס הפוך בתכלית למה שאני כאמא יהודיה מחדירה בילדיי מקטנותם: כן, בוודאי, על כל שמלה להתפלל. שנמצא אותה מהר, בלי לכתת רגלים, שתהיה יפה, שתעמוד על הגוף באופן מחמיא, שתהיה זולה דיה כדי שנרגיש שחסכנו, ולא זולה מדי שלא נרגיש שקנינו סמרטוט, שתהיה צנועה והולמת… כמה תפילות צריך כל בגד! איך אפשר בכלל לקנות משהו בלי להתפלל עליו קודם?

אבל אחרי שחשבתי עוד קצת על האם האומנת המזועזעת, הבנתי שלמעשה, הגויים מבחינתם צודקים.

חז"ל לימדונו כי ההשגחה על הגויים היא השגחה כללית, כאשר הקב"ה מכריע מה יעלה בגורל האומה והשר הממונה של אותה אומה משגיח על הפרטים, לעומת ההשגחה על עם ישראל שהיא השגחה על כל פרט ופרט ועל המאורעות הקורים לו.

אז אולי אם ככה, הזכות 'לערב' את הקב"ה בפרטים הקטנים, לספר ולבקש על מאורעות היומיום, שייכת באמת רק לבנים הסמוכים על שולחן אביהם, ולא לעבדים המשמשים את קונם.

איזה כיף לנו. נכון?

שבת שלום לכולן, דבורה.

תגובה אחת בנושא “ילדים”

  1. שלום דבורה, שבוע טוב
    ראשית, תודה על כתבותיך הנפלאות
    כיף לקרוא אותן!

    לפני מספר שנים שאלתי מידידה ספר תיעודי על משפחה ברוכת ילדים שהתגיירה.
    האם, מתארת את ילדותה בצל אבא כומר בכיר שהחדיר בהם רבות את הימצאות ה', את השכר והעונש, את החיבור לה'..
    זכור לי שזיזעה אותי השאלה מה הבדל אם כן בין הנוצרים האדוקים ליהודים מאמינים?!!
    התשובה שהניחה את דעתי הייתה שאנחנו עם נבחר ולא הכי משנה באיזה מצב נהיה, נישאר יהודים, בנים למקום.
    וכעת, חידדת לי עוד נקודה: חל עלינו ההשגחה על כל פרט הכי זניח מחיינו כאשר אצל הגויים יש השגחהכללית ולא כל כך פרטנית.
    מקווה שהבנתי נכון ובכל מקרה, תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *