לצמוח

Flower image created by Freepik

פרשת וארא

"ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני השם אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות, ו', ז')

הרב הירש בפרושו הנפלא לפסוק זה, מוצא בו את יסוד הקשר בין הקב"ה לעם ישראל. "ולקחתי אתכם לי לעם" – על ידי יציאת מצרים, "והייתי לכם לאלוקים" – על ידי מתן תורה, "וידעתם כי אני השם אלוקיכם" – על ידי הנדודים במדבר.

ברגע היציאה ממצרים, עם ישראל משתחרר ממהותו כעם של עבדים, ומקבל חוסן פנימי כעם העומד בפני עצמו – עם שאפילו בארץ מסוימת אינו תלוי. את קיומו הוא שואב מחיבורו הישיר לאלוקים, על ידי התורה.

לפי כל הגיון היסטורי, עם ישראל אמור היה להעלם כבר מזמן.

החסיד יעב"ץ, שחי בתקופת גרוש ספרד, כותב בספרו: "מי שיעיין ביחוד עניניינו ומעמדינו בעולם, אנחנו האומה הגולה שה פזורה אחר כל מה שעבר עלינו מהצרות אלפי שנים ואין אומה בעולם נרדפת כמונו מה רבים היו צרינו להשמדינו לעוקרינו, לשורשינו, גם לא יוכלו לנו לאבדינו ולכלותינו.

כל האומות הקדומות העצומות אבד זיכרם ואנו הדבקים בה' כולנו חיים היום. חיי נפשי כי בהתבונני בנפלאות אלו גדולים אצלי יותר מכל ניסים ונפלאות שעשה ה' לאבותינו במצרים, במדבר ובא"י."

(סידור החסיד יעב"ץ)

איך שורד העם הזה, שמכים אותו בכל דרך והוא קם לו מחדש? איך אחרי כמעט אלפיים שנות גלות חזר העם לארצו? האם יש עוד אח ורע לסיפור שכזה בכל תולדות האנושות?

הרב הירש מפתיע בתשובה: דווקא הנדודים במדבר, הקשיים שלא פסקו מיד עם יציאתם ממצרים, הם אלו שבנו את החוסן.

רק ככה נחרטה בנו ההכרה שלא רק פעם אחת גאלנו ה', אלא תמיד יהיה אלוקינו, מגן אלינו בהווה ובכל הזמנים בעתיד, כדי שלא נתמוטט מתחת 'סבלות מצרים'.

כהורים, אנחנו כל כך רוצים ליישר לילדים שלנו את הדרך. לבטל את סבלות מצרים ואת נדודי המדבר גם יחד.

להושיבם בארץ המובטחת מרגע לידתם.

דונלד ויניקוט, פסיכולוג הילדים הבריטי, מלמד אותנו כי ילדים זקוקים לשלושה דברים כדי לגדול בריאים בנפשם: אהבה, אמון ותסכול.

כהורים, קל לנו להכיר בחשיבותה של אהבה, ברור לנו מאד כמה תורם האמון, אך קשה לנו לקבל את קיומו של התסכול בחייהם של ילדינו.

רוב ילדיי התמודדו עם אטופיק דרמטיטיס (אסטמה של העור) בתקופת ינקותם. יודעות מה זה? זאת מחלת עור מעצבנת, מגרדת ומציקה. זה אומר שבשנתיים הראשונות להתפתחותם לא היה להם תמיד הכי נוח בעולם.

ומה עם התיאוריות הפסיכולוגיות המדברות על חשיבות ה BEING, ועל ההחזקה של הילד בתוך גבולות גופו?

כבודן במקומן מונח. זה יכול להישמע מקסים, ילד שתמיד טוב לו ואף פעם לא יציק לו כלום, אבל עינינו הרואות שלא כך ברא ה' את עולמו.

תינוק, כל תינוק, עובר תהליך ארוך עד שהוא לומד להרגיש בנוח כאן בעולם בתוך עצמו.

שמתן לב פעם כמה זמן לוקח ללמוד לאכול? לעכל 60 גרם חלב? כמה מסובך להוציא שן?

בטח שמתן לב. מי כמובן שם לב לכך.

זה לא בטעות, זו לא 'תאונת דרכים'.

רק ככה גדלים, מתוך ההתמודדות.

זה סוד הצמיחה של האדם.

ומה התפקיד שלנו כאמהות, בתוך המסלול של ילדינו, מפותל יותר או פחות?

התפקיד שלנו, כמו שאפשר ללמוד מפסוק זה, הוא להיות שם בשבילם. הקשר הראשוני של 'לקחתי אתכם', כאשר יישא האומן את היונק, ככה גם אנו לילדינו. קודם כל לקחת – קודם כל פשוט להחזיק אותם, להיות שם איתם, ואז יכנס בליבם הבטחון שאנחנו איתם גם בנדודים במדבר.

ואז, כשהנדודים מגיעים אחרי שיש תשתית של אהבה, אחרי שהילד מוחזק אצלנו בלב, בעזרת השם הוא יצמח מהם. ככה, רק ככה, גדלים.

שבת שלום, דבורה.

7 תגובות בנושא “לצמוח”

  1. דבורה היקרה, שוב רוצה להביע את ההערכה שלי על היוזמה המדהימה שלך, אני ממש רואה שליחות במה שאת עושה, ליצור שיח נשי – תורני רלוונטי שמשיק לנושאים שמעסיקים אותנו ביום יום…
    מאד אהבתי את מה שכתבת, בדיוק לאחרונה אמרתי לחברה שאני מאד מודאגת, כי תמיד למדתי שעקביות היא דבר חשוב בחינוך ותכלס זה לא הולך לי, לפעמים אני סבלנית ונענית בכיף לבקשות של הילדים שלי, לפעמים קצרת רוח ועייפה ואין לי כוח לכלום וכו'… אז היא ענתה לי – נראה לך שהחיים הם עקביים?… את כאמא מכינה אותם לחיים הלא עקביים שמצפים להם, עם פלוס ענק שאחרי שנגמרות הנסיבות הקשות, הלחץ והעייפות – את מכילה, מחבקת וממשיכה לשאת אותם.
    ממש מתחבר לי למה שכתבת, הקשיים הם בילד אין בחיים, ונכון שאנחנו כאימהות מכינות לילדים שלנו תשתית יציבה ומחבקת לנדודים שיבואו, אבל הנדודים הם גם חלק בלתי נפרד מחווית האימהות עצמה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *